טרואר המדבר

ראוי שנזכור כי איננו ממציאים דבר חדש, אלא רוכבים על גבי מורשתם של קדמוני הנגב. כשמטיילים ברחבי הנגב ניכרים לעין סימני חקלאות יין עתיקה – מתקני שימור מים, טרסות חקלאיות וגתות רבות המפוזרות באזור. בנגב נטעו כרמי גפנים ליין כבר בעת העתיקה לפני כ-3000 שנה, החל מהתקופה המקראית הקדומה. בהמשך גידלו גפני יין במדבר גם בתקופות הנבטית והרומית, וביתר שאת ניטעו כרמי גפנים בתקופה הביזאנטית. החקלאות בנגב יכולה היתה להתפתח רק באמצעות פיתוח הטכנולוגיה לניתוב מי השטפונות ולאגירתם בבורות מים נסתרים. מי הגשמים המועטים היורדים באזור, נאספו בתחכום רב לבורות ומאגרים תת קרקעיים, כאשר השקיית השטחים החקלאיים נעשתה על ידי הקמת טרסות לרוחבם של ערוצים רדודים, אשר מנעו סחף ובכך יצבו את משטחי הגידול והאטו את זרימת המים כך שיכלו להיספג ביתר שאת בקרקע החקלאית.

בתקופות הקדומות היה היין מצרך חיוני בכלכלת הישוב והמסחר. היין היווה כרבע עד שליש מצריכת הקלוריות של האדם הבוגר, והיווה מצרך חיוני ברפואה מונעת בזכות הכוהל והפוליפנולים שבו, אשר סייעו לחיטוי מי השתייה. יינות האזור היו מוכרים תחת מותג בינלאומי שנשא את שמות נמלי המוצא שלהם, ויוצאו לרחבי העולם תחת השמות יינות עזה ואשקלון. יינות אלה היו ידועים באירופה באיכותם הגבוהה, כפי שעולה משרידי הקנקנים אשר נמצאו לאורך החומה האדריאנית באנגליה, במרתפי המלך המרובינגי – קלוביוס בפריז, ובכל הנמלים והערים לאורך החופים המקיפים את מרכז ומערב הים התיכון.

עם הגעת השלטון המוסלמי לארץ ישראל, השתנתה הכלכלה המרחבית. דתם של השליטים החדשים אסרה על שתיית יין והנגב כבר לא היה הגבול הדרומי של האימפריה הרומית–ביזנטית. בתקופה זו החלה תעשיית היין לדעוך, ונראה שנכנסה לתרדמה עמוקה שנמשכה כ-1,400 שנים. אפילו צינורות המים שהונחו בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים, בעקבות ראשוני המתיישבים היהודים שהגיעו להפריח את השממה, לא הצליחו להעיר אותה. והנה, אחרי שנים ארוכות של המתנה הגיעה גם שעתו של הנגב – בעשורים האחרונים זכה היין המדברי לעדנה מחודשת, חלוצים ישראלים מובילים גל נטיעות ומעוררים את אזור היין המדברי הרדום והעתיק. כיום כבר נטועים בנגב כ-3,000 דונם של כרמי יין, ופועלים במרחב מעל ל-30 יקבים בגדלים שונים.